זהו כמובן אלבום העצמה, המבוסס על כתביו של ד”ר ג’וי דיגוי, שמופיע באלבום בדגימות מורחבות – Much באותה דרך האויב הציבורי נהג לארוג אונס סביב השר פרחאן ופרופסור גריף. אולם כיום, התרבות המיינסטרימית פחות הגנתית ומסוגלת לשמוע על השפעת העבדות על ילדי הילדים שמעולם לא חוו עבדות ממקור ראשון, וכיצד המוסד בן המאה ממשיך להדהד על ידי יצירת עמדות והנחות בתרבות הלבנה ( “כושי שחור גדול”) ותרבות שחורה (“כשגלה את עצמו, אנחנו מסתירו את הבושה”, L7 מתחרזת על “לעולם אל תסביר).
מה שבטוח, זהו אלבום שנועד להיות פרובוקטיבי, והוא רציני קטלני מהקפיצה והכל לאורך כל הדרך. לא הרבה הומור כאן. אבל זו לא הרצאה. שבעה מתאימים להתאים אישית את ה- PTSD שלו, מקונן על אובדן חבר שהרג אנשים לבנים מבלי להקים את הרציחות, שרים בהתרסה ב” -4 ביולי “ש”אתה לא שולט בי” ואיך אנשים לבנים לא יכולים להכריח אותו לחגוג.
זו האזנה קשה, ולבחור לבן כמוני זה אומר לקבל שאני חלק מתרבות שלא יצרתי אבל אכן השתתף בה, ולהיות מוכן לשמוע זעקה כנה, אגרסיבית, אך רגישה לשינוי.
אה. והקצים הם אש. המילים יצירתיות ומגניבות. הזרימה פנטסטית. אלה שירים ולא דרשות.
זהו אלבום ראפ חזק – מהסוג שאנחנו לא רואים הרבה יותר ממנו – ובהחלט שווה להאזין.